החלטה בתיק מ"ת 8415-07-11 - פסקדין

בפני בקשה למעצר עד תום ההליכים בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו- 1996 ( להלן: " חוק המעצרים").

כנגד הנאשמים לואי בשר ואברהים כריים (להלן: " המשיב 1" ו" המשיב 2"), הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של: סיכון חיי אנשים בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: " החוק"); עבירה של חבלה במזיד, לפי סעיף 413ה לחוק.

נטען בכתב האישום כי ביום 1.7.11 נהג אביתר משרקי (להלן: " המתלונן") ברכבו, בכביש 85 מכיוון כרמיאל לכיוון עכו, כשלצידו יושב חברו איציק בוחבוט. באותו זמן עמדו המשיבים, קרוב לכביש באזור תחנת הדלק שבסמוך לכפר מג'ד אלכרום (להלן: " תחנת הדלק") והשליכו אבנים לעבר מכוניות שנסעו על הכביש וזאת בכוונה לפגוע בהן ובנוסעים בהם ולסכן את בטיחותם. בהמשך, ובעת שרכב המתלונן התקרב לתחנת הדלק, השליכו המשיבים אבנים גם לעברו. שתיים מן האבנים פגעו בשמשת הרכב וגרמו לניפוצה בשני מקומות שונים, אחת מהן אף חדרה שמשת הרכב ופגעה באזור שבין משענת הראש למשענת הגב שבמושב בנוסע שליד הנבהג.

בד בבד עם הגשת כתב אישום, הוגשה בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו. הצדדים לא העלו מחלוקת אמיתית לגבי קיומן של ראיות לכאורה, אלה שמיקדו טענותיהם בדבר הצורך לבחון חלופת מעצר.

המבקשת הפנתה באמצעות טיעוניה בכתב להימצאותן של ראיות לכאורה, ופירטה כי לגישתה יש לעצור המבקשים עד תום ההליכים. כך הובהר כי המדובר במקרה בו שני בחורים צעירים, בוחרים לסכן את ביטחונם ושלומם של העושים שימוש בנתיב תחבורה מרכזי, כמו כן, כי השלכת האבנים פגעה ברכב, והייתה יכולה להביא לפגיעות רציניות בגוף ובנפש. מכאן כי לגישתה המדובר במעשה אלימות חמור, המקים עילת מעצר סטטוטורית מסוג מסוכנות. כך גם לגישתה קיימת עילת מעצר של שיבוש הליכי משפט, עת שהמשיב 2 ברח מהמקום ורק בשלב מאוחר יותר הסגיר עצמו לבית המשפט. לנוכח האמור ביקשה המבקשת להורות על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים נגדם, עם זאת הסכימה היא לקבלת תסקיר מבחן בעניינו של המשיב 2, בהתחשב בגילו.

בא כוח המשיב 1,  חלק על קיומן של ראיות לכאורה או עילת מעצר בעניינו של המשיב 1,  טענותיו התמקדו בצורך בבחינתה של חלופת מעצר. כך לגישתו, יש מקום לסברה כי השלכת האבנים לעבר המכוניות, באה עקב זריקת אבנים הדדית בין המשיבים לבין עצמם, וכי בטעות אחת האבנים הושלכה על הכביש ופגעה ברכב. עוד הודגש כי למשיב לא הייתה כל כוונה להסב נזק או להביא לפגיעה באחר, וכי לכל היותר המדובר במעשה "שטות" של בחורים צעירים. מעבר לכך נטען כי המשיב הינו בחור צעיר ללא כל עבר פלילי, הבא ממשפחה נורמטיבית. משכך מוצע להורות על הכנת תסקיר מבחן בעניינו, ולבחון אפשרות שחרורו לחלופת מעצר, בהוספת איזוק אלקטרוני ובמתן ערבויות כספיות.

בא כוח המשיב 2, הסכים לקיומן של ראיות לכאורה, ועילת מעצר, אם כי לגישתו בנסיבות העניין יש לשחרר המשיב לחלופת מעצר אף בלי הזדקקות לתסקיר מבחן. נטען כי המשיב הינו קטין, ללא כל מעורבות בפלילים, בעל אורח חיים נורמטיבי ובא ממשפחה נורמטיבית, כך גם צויין כי המשיב הוא זה שנושא בעול פרנסת המשפחה לנוכח היותו של אביו מובטל ובהתחשב בכך כי המדובר בבן יחיד. עוד נטען כי הייחס של המשיבים לאירוע היה ייחס שטותי וכי הם לא היו מודעים לחומרת מעשיהם, ולהשלכות הנובעות מהמעשים, כך גם הודגש כי אין המדובר בהתארגנות מתוכננת שבאה לפגוע בנוסעים בכביש, או שבאה ממניע אידואלוגי או לאומני. בהתייחסותו של בא כוח המשיב 2, לעניין בריחתו של המשיב 2 מזירת האירוע בשלב ניסיון מעצרו, נטען כי השוטרים באו אל המשיבים ברכב סמוי ולא ברכב משטרתי, משכך המשיב 2 ברח, ורק בשלב מאוחר יותר, ומשהבין כי המדובר במשטרה, יצר המשיב 2 בעצמו קשר עם המשטרה, מסר להם את שמו וביקש להסגיר עצמו. בהמשך הוא הגיע למשטרה, הודה במיוחס לו, והביע חרטתו הכנה על המעשה. לנוכח האמור, התבקש שחרורו של המשיב 2 לחלופת מעצר בבית הוריו, בפיקוחם של הוריו, דודו ודודתו של המשיב.

דיון ומסקנות

ראיות לכאורה

כאמור, הצדדים אינם חולקים על קיומן של ראיות לכאורה, להוכחת המיוחס למשיבים במסגרת כתב האישום, כך גם אני סבור, ולאחר בחינת הראיות שהונחו בפניי, כי ישנן ראיות לכאורה בתיק, שיש בהן להצביע על אשמתו של המשיב, כמיוחס לו בכתב האישום.

כך ניתן למנות את הודעת המתלונן וחברו שישבו ברכב הנפגע, המתארים כי נסעו ברכב פורד מכיוון כרמיאל לכיוון עכו. בדרך, הבחין חבר המתלונן באבן הנזרקת לעברם, וצעק לחברו להוריד הראש ושניהם הורידו הראש. אז פגעה אבן בשמשת המכונית, ניפצה אותה ופגעה במושב שליד הנהג [ראו הודעות המתלונן מסומן 3; הודעת יצחק מסומן 2]

בנוסף המשיב 1, הודה כי הוא ביחד עם המשיב 2 זרקו אבנים לעבר הכביש וכתוצאה מכך נפגעה המכונית, משיב זה הוסיף ומסר כי הוא "לא יודע" למה זרק האבנים [הודעה מסומן 4 א' ש' 26]. בעניין זה, ובהתייחוסתי לגרסת בא כוח המשיב 1, אשר צטט דברי המשיב 1 בהודעתו מיום 2.7.11 לפיה המדובר בזריקה הדדית של אבנים בינו לבין אחר, הרי שבהמשך לאותה הודעה, המשיב מסר "אנחנו זרקנו את האבנים לעבר הרכב וזאת האמת" [הודעה מסומן 4 ש' 23], מכאן כי המשיב 1 הודה כבר בראשית חקירתו, בכך כי הוא זרק אבנים לעבר המכונית.

כך גם המשיב 2, הודה כי הוא זרק אבנים לעבר המכונית, אם כי טען כי הכל התחיל בכך שהוא והמשיב 1 זרקו אבנים אחד על השני וכי בטעות הושלכה האבן על המכונית [הודעה מסומן 5א']. אם כי בהודעתו הקודמת, מסר המשיב 2 כי הוא זרק אבנים על הרכבים [הודעה מסומן 5], בדומה לגרסה שנמסרה על ידי חברו, המשיב 1. עוד יוער בעניין זה, כי בניגוד למשמעות שסניגורו של המשיב 2 רצה לכוון, בטענה כי  המשטרה באה לעצור המשיב 2 עם רכב סמוי, הרי שהמשיב 2 עצמו, מודה בהודעתו כי הוא היה מודע לכך כי המדובר בשוטרים, משכך הוא פחד וברח מהמקום.

אסתפק בסקירה זו של הראיות, לנוכח הסכמת הצדדים לקיומן של ראיות לכאורה, הודאתו של המשיב במעשים, וכן בהתחשב בטיב הראיות הנדרשות בשלב זה של ההליך הפלילי, הרי שבשלב זה, אין להעמיק בחקר האמת ובירור שאלת חפותו או אשמתו של המשיב על-פי חומר הראיות הלכאוריות שיש בתיק, ואין לבחון את מהימנותן של העדויות והראיות. אלא שזוהי מלאכתה של הערכאה השיפוטית שבפניה עתיד המשיב ליתן את הדין. בית המשפט, בשלב זה, עסוק בבחינת הפוטנציאל הראייתי שיצא אל הפועל בעתיד, בסיומו של הליך משפטי, ודי לו לבית המשפט אם התרשם כי קיימות ראיות לכאורה בעבירות המיוחסות למשיבים, שאינן חסרות ערך על פניהן.

השוו לדוגמא:

בש"פ 826/08 קיאל קשאש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 14.2.08);

בש"פ 868/08 חוסיין אשכור נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 17.2.08);

בש"פ 10307/07 מדינת ישראל נ' אסף לוזון ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 6.12.07);

בש"פ 9585/07 אסעד שיבלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 28.11.07).